חוק הגנת השכר מאפשר למעסיק לנכות משכרו האחרון של העובד, במועד סיום עבודתו, “כל יתרה של חוב שהעובד חייב לו, לרבות מקדמות”. הפסיקה קובעת כי הכוונה היא לחוב, אשר העובד התחייב לשלם למעסיק, שהוא סכום קצוב, מפורש ומוכח או שאינו שנוי במחלוקת.
הסכמה עתידית לניכוי סכומים לא קצובים שניתנה ע”י עובד במהלך תקופת עבודתו אסורה לניכוי.
נציג מספר דוגמאות נפוצות לניכויים מותרים משכרו של העובד, ואת הדרך הנכונה להבטיח שיעשו כדין:
1. אפשרות לחייב עובד בגין עלות הכשרתו
בהתאם לפסיקה, בנסיבות מסוימות ניתן לחייב עובד בעלות קורס להכשרה מקצועית אשר שולם על ידי המעסיק. אחד התנאים הוא חתימת העובד על התחייבות בכתב לפני יציאתו להכשרה, לפיה הוא מסכים לניכוי עלות ההכשרה אם יעזוב את העבודה מיוזמתו לפני התקופה שהוסכמה בין הצדדים.
כמו כן, במידה ובחוזה העסקה סיכם המעסיק עם העובד כי במקרה שיעזוב את מקום העבודה לפני תום החוזה, יחויב לשלם למעסיק “פיצויי מוסכם”, רשאי המעסיק לנכות חוב זה משכרו האחרון של העובד.
2. ניכוי בגין נזקים שהעובד גרם למעסיק
בכל מקרה של אובדן ציוד חברה או גרימת נזק לציוד החברה, יש לזמן את העובד לבירור על המקרה הספציפי, להציג בפניו את העובדות ולהעניק לו את האפשרות להציג את עמדתו או לקבל את אישורו כי הוא אכן נושא באחריות לנזק. במידה שהצדדים הגיעו להסכמה יש – לנסח מסמך המציין במפורש את אחריותו של העובד ואת הסכום הנדרש לניכוי משכרו, ולהחתים את העובד. במידה שלא הגיעו הצדדים להסכמה, אסור למעסיק לנכות את הסכום הנדרש משכרו של העובד.
3. ניכוי יתרה שלילית של ימי חופשה
אין אפשרות לקזז יתרה שלילית של ימי חופשה מבלי שהעובד נתן לכך הסכמה מפורשת מראש ובכתב. כלומר, לא ניתן לנכות משכרו של העובד את שווי ימי החופשה אותם ניצל מעבר למכסה העומדת לרשותו.
