האם קביעת בית המשפט העליון שניתנה בנושא חלוקת נטל המזונות בין הורים במשמורת משותפת מהווה מהפכה, או קיבוע מצב שכבר התפתח בפסיקה?
“כיצד יתחלק נטל מזונות הילדים בין הורים יהודים המקיימים משמורת פיזית משותפת על ילדיהם, המתבטאת בחלוקה שוויונית של זמני שהיית הילדים אצל כל אחד מהם?” זו השורה הראשונה שפותחת את פס”ד בע”ם 919/15 ובע”ם 1709/15 שניתן ביום 19.7.17 על ידי ביהמ”ש העליון. פס”ד לו חיכו תקופה ארוכה בקוצר רוח כל קהילת המשפט בישראל בצפייה שבית המשפט העליון יעשה סוף כל סוף סדר בכאוס הקיים בסוגיית המזונות – משמורת בתחום דיני המשפחה בישראל.
כשברקע חוסר השוויון בסיטואציה הקיימת עד כה לפחות בהלכה, שבה זוג הורים שמתגרש ונושא בחלוקת זמן הורית משותפת ומשתכר שכר שווה, לילדים שאינם קטנים במיוחד (גלאי 6-15) על האב לשלם את מזונות הקטינים.
המצב ערב פסק הדין
העד כה המצב ששרר בפסיקה במדינתנו וזאת מכוח ההלכה והדין העברי, כי בהיעדר סיבות מיוחדות, תימסר המשמורת הפיזית על ילדים עד גיל 6 (“קטני קטנים”) לידי האם – הסדר הידוע בתור “חזקת הגיל הרך” והאב ללא קשר להכנסותיו ומצבו הכלכלי וללא קשר למצבה הכלכלי של האם, יהא חב במזונות ילדיו באופן מלא.
מגיל 6-15 (“קטנים”) אימצה הפסיקה פרשנות לדין העברי שלפיה בגילאים אילו מוטלת על האב האחריות הבלעדית לסיפוק הצרכים ההכרחיים, דבר שברגיל מטיל עליו נטל כלכלי מוגבר.
מצב זה הפר בבירור כל איזון והגיון, שכן גם בנתונים אלה, של משמורת פיזית משותפת הוא חייב את האב להעביר לאם את מלוא סכום הצרכים ההכרחיים עבור הילדים לתקופה של חודש שלם, בממוצע כ 1,300 שקלים -1,400 שקלים לחודש לילד בתוספת מדור (חלקם היחסי של הקטינים בעלויות המדור והחזקת המדור של האם. עלות זו מכומתת בדרך כלל בכשליש עד מחצית מהעלות שבה נושאת האם).
זאת עוד מבלי לקזז בדרך כלשהי את ההוצאה הישירה שמוציא האב באופן ישיר עבור צרכים אלה. ובנוסף, שני ההורים צריכים לחלוק גם בתוספת מזונות מדין צדקה (מה שנהוג לכנות “מחציות”).
הקידמה ושינויים במבנה המשפחה ומשקי הבית
הקידמה והעובדה כי בשנים האחרונות נשים משתכרות ועובדות יותר מאשר בעבר וגברים נוטלים יותר חלק בגידול הילדים ובמעורבות המשפחה, הגדילה הדרישה למשמורת משותפת.
סוגיה זו יצרה כל מיני פרשנויות שונות בפסיקה, יש שפסקו קיזוז של 25% ממזונות האב, יש שפסקו 50% קיזוז וישנם גם פסקי דין המבטלים כל חיוב במזונות לאב. אך כאמור לא היתה פסיקה מנחה ותקדימית עד היום בסוגיה זו.
הקביעות בפסק הדין
נקבע: “החיוב במזונות ילדים בגילאי 15-6 חל מדין צדקה על שני ההורים גם בכל הנוגע למזונות ההכרחיים במקרים של משמורת משותפת וזאת תוך חלוקת החיוב ביניהם לפי יכולותיהם הכלכליות היחסיות מכלל המקורות העומדים לרשותם, לרבות הכנסה משכר עבודה”.
כשבפועל יישא כל הורה בעין בהוצאות הקיום השוטפות הנוגעות לילדים ולכן הוצאות אלה “יתקזזו” ללא צורך בהעברת תשלומים בין ההורים ובמקום שלא ניתן “לקזז” כן יועברו תשלומים בין ההורים.
עוד צוין כי כידוע הכרעה בענייני מזונות ילדים היא לעולם איננה סופית, וכל שינוי נסיבות מהותי מאפשר דיון מחודש בדמי המזונות שנפסקו.
הבעיות
בעוד שבהחלטה זו גלומה הנחה כי ההורים ישכילו להתקזז בעין, בהוצאות הילדים. בפועל אנו עדים יום יום למקרים שבהם זוגות אינם מסתדרים בצורה כזו שתוכל ליישם המנגנון של חלוקה בעין וקיזוז בצורה הרמונית.
דרוש אמון ושיתוף פעולה צמוד לצורך יישומו, ובנוסף העדר השקיפות בין ההורים במובן זה שהם אינם יודעים כמה כסף הוציא ההורה השני למעשה על צרכי הילדים במשמורת שלו, גם עלול להקשות על הצדדים ולגרום לסכסוכים.
משמורת משותפת – זהירות
בעיה נוספת שלא נפסק והוכרע לגביה ופסיקה זו אף מקצינה אותה-השפעת התמריצים הכספיים על הבחירה בסוג המשמורת, קיים חשש שצד יבחר במשמורת משותפת מתוך רצון להשתמט מתשלום מזונות ולא מתוך עקרון טובת הילד.
בנקודה זו ניפתח דיון שאומנם לא הוכרע, אך מספר שופטים חזרו והדגישו את החובה שעל ביהמ”ש לבדוק בשאלת המשמורת: פרמטרים שעליו לבדוק, הבחינה כיצד יתקיים בפועל, ועד כמה הוא עלול לפגוע באחד מההורים או בילדים.
הצעות לפתרון
הוצעו מספר פתרונות והם בגדר הצעה בלבד: קביעת מנגנון לריכוז הטיפול בהוצאות שאינן הוצאות קיום שוטפות, (כגון ביגוד, ספרים, טיפול רפואי שאינו צפוי ועוד). יוחלט על “הורה מרכז” שיקבל לידיו תשלום של מחצית ההוצאות האלה מן ההורה האחר (במצב של השתכרות שווה במצב של השתכרות שאיננה שווה – יקבע הסכום שכל הורה צריך להשתתף בו בכפוף לכושר השתכרותו).
פתרון אחר יכול להיות בפתיחת חשבון בנק משותף של ההורים, אליו יוזרם תשלום קבוע שיפקידו ההורים לחשבון וההורה המרכז ינהל אותו.
לשאלת יהיה ההורה המרכז? הוצע כי בהעדר הסכמה ההורה המרכז ביהמ”ש יבחן מי ההורה ששימש עובר לגירושין כמטפל העיקרי בילדים. או כל קביעה שעומדת בעקרון טובת הילד.
החשוב הוא שבפתרונות אילו קיים מנגנון המבטיח העברה של הכספים בתחילת החודש, ובשני המקרים קיים היבט ריכוזי בניהול ההוצאות.
לסיכום, יש לברך על פס”ד מקיף ורציני זה שהיה חסר בנוף המשפטי יחד עם זאת: צוין גם בפס”ד כי דרושה חקיקה מסודרת בנושא והפסיקה איננה מספיקה. סוגיית המשמורת המשותפת לא נידונה לעומק ואין בה הכרעה שכה דרושה בימינו. לא התקבלה הכרעה לגלאי 0-6.
המסקנות והיישום – כל זוג שהתגרש ראוי שישקול מחדש האם לנוכח הפסיקה החדשה יש מקום לעדכן את הסדרי התשלומים הקיימים לגביו, ערב מתן פסיקה זו. ולזכור כי גם כעת לאחר פסיקה זו, כל שינוי נסיבות מהותי יכול לפתוח מחדש דיון במשמורת ו/או במזונות וכי על בית המשפט לענייני משפחה להפעיל את שיקול דעתו בנסיבות כל מקרה ומקרה.
