עד לפני מס’ שנים בתי המשפט לענייני משפחה היו דנים במלחמות בין הורים בהליכי גירושין , בשאלה מי ההורים יהיה ה”משמורן” של הילד. המאבקים היו בלהוכיח כי הורה אחד יותר טוב מהשני ואפילו לנסות להוכיח כי הורה אחד אינו כשיר בניגוד לשני. מלחמה על ילדים, היא מלחמה קשה המכניסה את הילדים בעל כורחם לתוך התופת בין ההורים.
בשנת 2005 הוקמה על ידי שרת המשפטים לשעבר, ציפי לבני ועדה בשם ועדת “שניט” על שם העומד בראשה ותפקידה היה לבדוק בין היתר את נושא טובת הילד בכל הקשור למשמורת הורית.
מסקנותיהם לאור החקיקה בעולם ומחקרים המראים את הצורך של הילדים בצורה שווה את שני ההורים ולאו דווקא להעדיף את האם, הביאה לשינויים שלא התרבעו בחקיקה אבל התקבעו בפסיקה מתקדמת שהראשית שבה היא של השופט שאול שוחט שאימץ את מסקנות ועדת שניט, ומכאן והלאה בתי המשפט לענייני משפחה החלו לאמץ גם כן.
עיקרי השינוי
הינו תחילה שאין יותר לקרוא להליכים בשם משמורת, אלא הסדרי שהות , כלומר חלוקת זמני שהות בין שני ההורים. כיום ברירת המחדל, למעט חריגים, מאמצת חלוקה שווה של השהות בין שני ההורים, דבר שחוסך את המלחמות המיותרות בבתי משפט מי הורה יותר טוב.
שנית לגבי חזקת הגיל הרך של ילדים עד גיל 6, הכלל בחוק הכשרות המשפטית קובע כי ילדים עד גיל 6 ימסרו למשמורת האם, אולם בתי המשפט לענייני משפחה החלו לאמץ כללים נוספים, אשר הופיעו בועדת שניט שהם טובת הילד, מעורבות האב בחיי הילד, רצון הילד והכי חשוב הנסיון למנוע פגיעה עד כמה שניתן בהתפתחותו הרגשית של הילד.
(הגירושין גם כך כואבים מספיק). כך גם בתינוק. האב יכול לחלוק זמני שהות עם תינוק למס’ שעות במס’ ימים ומודולרית להעלות את הסדרי הראייה ככל והתינוק יתקדם בגיל.
סיכום
ברגע שהורים המתדיינים בבית המשפט בנושא הסדרי שהות , יודעים שאין מאבק ביניהם בבית המשפט על מי הורה יותר טוב, והשופט ישלח אותם רק לתסקיר העוסק בזמני שהות , חלוקה בחגים וחופשים וכו’, בעצם בתי המשפט מנעו את אותן מלחמות מיותרות על גב הילדים.
